גלים גבוהים

לקרוא/לכתוב/לשמוע/להעיר/להאיר/לדבר/לרקוד/לשיר

/להתקלח/להתלב/לאכול/לשתות/לעבוד/לנוח

/להזדיין/לגנוח/לצרוח/ללחוש/להבעיר/לכבות

/להסתיר/לגלות/לערבב/לדלל

/להסיר/להוסיף…

תוסיפו חופשי…

 

מכתב לבוס שלי.

כי לא היתה ברירה אחרת. ימים של בדידות.

‏23 דצמבר 2006 

כבר כמה ימים שאני מסתובבת בחוסר מנוחה, מוטרדת ולא יודעת איך לסדר את כל מה שעובר בי כך שאוכל לבטא את עצמי. התקשורת שלי עם העולם לא במיטבה.

אתה ודאי שואל למה בכתב? כנראה שכך יותר קל לי. קל יותר לסדר את המילים באופן שאולי אהיה יותר מובנת. קל יותר לומר דברים שבאופן אחר תוך שניות אני אהיה כל כך מוצפת ולא אוכל ודאי לומר דבר.  

אורי,  

הימים אינם קלים עבורי. מזה זמן רב שאני לא מצליחה להניע תהליך שיהפוך את חיי למשהו ערני, תוסס, פרודוקטיבי. הכול נהיה קשה מדי. כל קושי ולו הקטן ביותר הופך באופן לא מידתי וללא שאוכל בכלל לשלוט בזה לקושי ענק. מאגר הכוחות שלי כמעט ריק. אני מתפקדת על הרמה הבסיסית ביותר וגם זה לא בקלות. יש הגדרות שונות לזה בעולם, אבל אני לא מתיימרת לומר שאני יודעת בוודאות איך המכניזם הזה עובד. אני יכולה רק לתאר אותו במילים. לפעמים אפילו נוצרת אשליה ש"הכל בסדר" וישנה איזו התרוממות, נבנה מעט כוח שמצליח להניע עוד תהליך של עשייה, של תפקוד איכותי יותר, של פעולות שמסייעות להרגיש טוב יותר, נחוץ יותר, אבל זה לא תמיד כך.  

לפני מספר חודשים עברה עלי תקופה של חרדות שהביטויים הפיזיים שלה היו חריפים והצלחתי לאגור כוחות כדי לטפל, חלקית לפחות. הטיפול התרופתי הופסק על ידי כשחשתי טוב יותר. אולי מוקדם מדי. עם הזמן חלה שחיקה נוספת בכוחותיי ופעולות פשוטות ויומיומיות הופכות לעיתים לנטל בלתי נסבל. אני מרגישה בתקופה האחרונה שזה הגיע לשיא מסוים, של שקיעה, חוסר כוח, חוסר אנרגיה. היכולת לתפקד באופן טוב ואפילו לעשות משהו לטובת עצמי הפכה למוגבלת.

יש כאלה שקוראים לזה דיכאון.

אני רק יודעת שאין לי שליטה על זה. שזה בא ממקומות עלומים שנסתרת ממני הבינה להבין איך זה בדיוק פועל. ולא שלא ניסיתי להבין. ולא שלא ניסיתי לעזור לעצמי. כשהכוחות עוזבים אותך – אין אפילו אותם כדי ל"גייס" עוד כוחות כדי לצאת מזה. לא תמיד זה גם כל כך פשוט.  

השינה טרופה, התעוררויות רבות וכשמגיע הבוקר אני מרגישה שאין לי כבר כוח להתניע עוד יום של תפקוד מלא. כל הזמן אני מרגישה עייפות נוראית. חוסר אנרגיה מוחלט.

כל כך רציתי לשפר את מצבי הגופני הירוד, לדאוג לו, לעשות ספורט, אבל כל מאמץ נגמר בתשישות מוחלטת. בלי סוף אמרתי לעצמי – עכשיו את קמה ועושה הכול כדי לצאת מזה. אני כל כך רוצה להרגיש אחרת, וכל כך מרגישה שזה לא ממש בשליטתי.  

ברור שרפיון כזה ותשישות כזו משפיעים על יכולתי לתפקד בעבודה. זו לא בחירה שלי, ואני לא אדם עצלן. אני פשוט לא מרגישה בפוקוס. מתפקדת ברמות אנרגיה הכי נמוכות שיש, ולא מצליחה ליזום, לייצר דברים חדשים ובעלי משמעות. הכול על תחזוקת מינימום באש נמוכה, כדי לשרוד, כדי להצליח לעבור עוד יום, כדי לשמור על גחלת של נורמאליות, כדי להרגיש נחוצה בכלל.  

אני יכולה לשבת ולכתוב עכשיו מגילות שלמות ומרגישה כמעט מגוחך שאני כותבת את כל זה. אבל אולי זו גם דרך להתמודד ולא לטאטא שוב ושוב במילים נבובות מתחת לשטיח מה שבאמת מתרחש בעולמי.  

בימים הקרובים כנראה שאשוב לטיפול תרופתי, מתוך תקווה ששינוי כימי יוכל לשנע קצת אנרגיות, לצאת מהמצב הזה.

היו ימים ששקלתי לוותר ולעזוב את העבודה. הרגשתי תסכול כל כך גדול שאיני תורמת מספיק, שכבר לא מעריכים אותי יותר כי אין על מה. רציתי להיות בבית עבור גל שלי ולעשות reset של הכול. הרגשתי שכבר אין לי כוח. אפילו להסביר את עצמי כבר לא נותר כוח. מצאתי את עצמי מתפללת לנס ש"יעיר" אותי.

מעט הגיון שעומד לרשותי מבהיר לי ש"לשבור את הכלים" ולנטוש ירסק אותי לגמרי וזו גם אינה הדרך לצאת מהמצוקה. האמירות של אישי וחברים "לקחת את עצמי בידיים" ו"לקבל החלטות" ו"לעשות" נשמעות נהדר ליום אחד ואח"כ הכול מתמוסס. אני פשוט לא מוצאת את הכוחות. זה עמוק וחזק ממני.  ברור לי שחייב לבוא כאן מהלך של ריפוי, של שינוי ואני מנסה לגלות את הדרך.

במישורים האישיים קיבלתי החלטה כבר השבוע לגייס את הידע המקצועי שקיים להתמודדות עם מצב דכאוני. בין אם זה תרופות ובין אם זה שיחות וייעוץ תזונתי. אני מקווה שתוך זמן לא ארוך אני אוכל לגייס כוחות ואנרגיה להתמודד טוב יותר עם שאר האספקטים של חיי – ובעיקר עבודה ותפקוד יומיומי בביתי.  

אתה בטח אומר לעצמך – אבל למה זה צריך לעניין אותי, ואתה צודק. לכולנו יש בעיות ואתה המעסיק שלי ולא הפסיכולוג, ואתה צודק.

אני מנסה לחשוב בקול רם, כאן איתך. איך ניתן לשנות את זה באספקט הרלבנטי לנו – התפקוד שלי בחברה והיכולת שלי לתרום לה.  אני יודעת שאתה מנהל של חברה ושיש לך המון נושאים להתמודד איתם ואני אבין אם יהיה תמוה בעיניך שאני משתפת אותך בכל זה. אני רק מאמינה גם שיש לך באופן ספציפי את היכולת לסייע בלייצר איתי מסגרת, גם אם זמנית, שתוכל להלום את מאגרי האנרגיה שעומדים לרשותי כדי לעמוד על הרגליים ולתפקד באופן מלא ויצרני – במקום לוותר ולנטוש.  ברור לי שצריכה להבנות מסגרת מובנית, בצעדים לא גדולים, שמאפשרים התמודדות. אני זקוקה למסגרת יותר מנחה, ובזה אני מאמינה שאתה יכול לעזור. תוכנית עבודה לטווחים קצרים וברורים יכולה להיות יעילה. איך בדיוק צריכה להתנהל מסגרת מונחית כזו אני עוד לא ממש יודעת. באינטואיציה אני חשה שזה יכול ליצור סביבה יותר תומכת שמאפשרת תפקוד יותר יעיל, וכשהמטרות שנקבעות הן ברות ביצוע והשגה – תהיה אפשרות להתקדם הלאה ולא להרגיש מוצפת מדי וחסרת כוחות לתפקד. גם אם זה מצריך פגישה קבועה על בסיס שבועי ויותר מכך, שבה אדווח לך על ביצוע, קשיים וכו'. ההנחיה שלך יכולה מאד לעזור.

חשבתי על אופציה זמנית (מאמינה שזה לטווח קצר) שבה אוכל לפחות כפעמיים בשבוע להגיע בצהריים לקראת החזרה מבית הספר לבית. בשאר הימים אוכל להיעזר במשפחה וחברים בישוב. אני יכולה לבצע עבודה מהבית בזמן הזה, או לחלופין נפחית שכר לזמן מוגבל אם זה לא נראה לך. אני בעצם מנסה לחשוב בקול רם איתך – לא ממש יודעת מה הפתרון הנכון, גם אם הוא לטווח קצר מאד.   מאד כואב לי להיות במצב הזה, אבל זו אינה בחירה שלי.

רציתי שתדע שאני מאד מעריכה ומוקירה את הסובלנות שגילית כלפיי וכואב לי שטרם הצלחתי להצדיק אותה באופן מספק.  

אני אקבל כל החלטה שלך ומצטערת באמת על העומס הנוסף שמפילה עליך.