הבוקר קראתי את הכתבה על טליה סידי. (ותודה לטל).
בינואר 93 אחותי בחרה באותה דרך .
כל ינואר, כל שנה, אני בעצב עמוק שנראה כאילו אין לו סוף.
חייבת לעכל, להבין, לעבד – ועם השנים זה רק מתעצם והולך, אין השלמה. אין מרגוע לנפש.
המון פעמים רציתי לכתוב על אחותי אהובתי. לדבר אל עיניה.

היא נפרדה ממני והיא רק בת 21. הוצאתי ספר מכל המחברות שהיא כתבה. לא פרסמתי. 
היה לה כשרון על. כזה שלא פוגשים בשום מקום כמעט. היא ידעה לתאר בעוצמה חודרת את הכאב הנפשי הזה, שאי אפשר איתו. ילדה/נערה/בחורה צעירה, יפה, מדהימה, וכל כך עצובה.
באזכרה ה7 למותה, כתבתי לה ים של געגוע…
אולי אני אעלה בעצם לכאן את כתביה?
המממ.. יש מצב.
בינתיים טעימה קטנה, שירבוט שלה. כלויתן שמתאבד אל החוף.

17 יוני 2000
ים של געגוע
יודית, כמו שתמיד כינית אותה, כתבה את השיר. ואני לקחתי לי "זכויות" לאהוב אותו אותו כמו שרק את היית יודעת לאהוב שירים. ואני משמיעה לך שירים לפעמים, ומקוה שמרגשת אותך, מקוה …
תמיד ידעתי שיום אחד נשוחח.. ואת כבר בת 29 , אשה יפה שלי..
יכולתי כמעט לראות אותך צוחקת עלי עכשיו.. מניפה את ידך בביטול…
"קשקשנית אחת.. תמיד את נסחפת בפאתוס הזה שלך.. שהוא מיוחד לכשעצמו אבל כבד עלי.."
אני ממש מסרבת זה זמן רב לכתוב עליך ואליך. אנחנו "חיות" במן שקט אוטונומי שלנו… ואין לאף אחד דריסת רגל או עין לתוכו. בואקום הזה שנמצא תמיד ביננו – אין מקום לזרים.
לא סיפרתי עליך יותר ממה שודאי היית מרשה לי – בעצם… אולי לברי…
אופס.. את ודאי אינך מכירה אותו. אישי היקר שפגשתי באינטרנט… עולם חדש אינטרנט. כבר נחסך ממך להכיר את ה"בלגן" הוירטואלי הזה ששוטף את המוחות. גם את גל-שחר שלי, "אחייניתך" הקטנה, וזה כבר באמת מכעיס, לא פגשת מעולם ויותר מכעיס שלא אפשרת לה לפגוש אותך. הייתן ודאי מוקסמות אחת מהשניה. ולו רק ידעת כמה אתן דומות.. וכמה זה לעיתים מצמרר אותי.
לא ממש מתחשק לי לפרוס בפניך את כל מה שקרה כאן בהעדרך- נוכחותך. יותר מכל קשה לי אפילו עכשיו, כשאני כבר משוחחת איתך באות הכתובה, להודות שאני משוחחת עם עצמי באמצעותך.
את, ילדה יפה שלי, סגרת עם עצמך ענין. את בחרת את בחירתך הכל כך סופית עבורי.
וביום הולדתך ה-29, ישבתי לי והתגעגעתי עד כאב. ראיתי אותך אשה. לא יכולתי לראות אותך אם ואשת איש. שמרתי עליך לגמרי בשבילי, ממש רק שלי…
כשדעכה הצעקה הגדולה, כשכבו האורות, יכולתי לגעת באותו פרק בחייך שכל כך היה בלתי נגיש, בלתי מעוכל, בלתי מובן. ההכרה המכאיבה אך משחררת שהיית בעצם נשמה טועה.. שעברה כאן במקרה.. עשתה לה סיבוב שמימי בכנפי הבדולח הזוהרים.. לזמן מוגבל, כמעט פיה מאגדות, הבליחה לה בלילה חשוך אחד בנשמתי שלי, וירתה חץ אחד שפילח את האמת האחת – לך, יפתי אהובתי, לא היה מקום כאן.
ואת ידעת. תמיד ידעת. אנחנו ה"ארציים" האלה כפי שכינית את מרבית האנשים, לא ידענו, לא השכלנו, לא יכולנו ולא רצינו לקבל אותך כפי שהינך. ולא ויתרת. עשית סיבוב מכאיב ביננו, ניסית, באמת ניסית הכל – ולכשהכאב הכריע אותך – פרשת לך.
דעי לך, לוליקה, שכמו שידעת בחייך שאני תמיד אעמוד לצידך, עמדתי לצידך גם במותך.
מעולם לא שפטתי את החלטתך – תמיד חיבקתי אלי אותך, בכיתי איתך את כאבך וחייתי את הוויתך לאחר לכתך.
יש חויות מתסכלות עד כאב בנסיון "להביא את דברך לעולם" – כי תמיד יישאר הספק, תישאר הידיעה כי אין לך, ומעולם לא יהיו לך, דוברים נאמנים ממך לעצמך. רק ניסיתי קצת… מצאתי את עצמי בחוב פתוח – גייסתי את שאריות כוחי ומוחי להביא את כל סובביך לראות את אותה הילה שתמיד ראיתי סביבך.
לא פשוט לומר לעולם "האשה הצעירה הזו חיה בכאב בלתי אפשרי עבורה – אך ראתה טוב יותר מכל אחד מאיתנו – איך באמת עולם ללא כאב יכול להיות קסום ומאיר – ואיך לוקחים גורל לידיים ומחליטים להמשיך הלאה… לעולמות אחרים שאיננו מכירים.. ולהעיז, ולהפרד". לא פשוט לומר – אך מתסכל אף יותר מכך שגם איש לא יבין.
חויתי אותך ללא הרף, השארתי את נוכחותך לידי במשך כל השנה לאחר פרידתנו ההיא – באותו ליל חורף נורא וכאוב של ינואר 1993. דרך יומנך ה"צעיר" ומחברותיך המופלאות עברתי דרכך ואיתך חלקים נרחבים של עולמך. לילה לילה.. במשך ימים רבים.. ישבתי ופיענחתי את כתביך.. העליתי אותם אל המחשב (לחיי דור השימורים וההיי טק) וערכתי אותם לקובץ אחד מעוטר באיורייך, איוריך המצחיקים ומלאי הומור ציני – ילדותי. לו ראית.. אני יכולה לשמוע אותך מתנגנת לי… "היי תמוש- אל תעשי עניין מאין עניין.. יאללה גלגלי הלאה" … ולא הרפיתי, לא יכולתי להרפות, לא רציתי…
יש לי מילה אחת שחופנת בחיקה את כל הגעגועים הבלתי אפשריים האלה שעוברים בי ומתחמקים לי במהירות ולא מרפים לעולם – אהובתי.

( לוליקה בת 18- מתוך תיק עבודות פורטרט שצילמתי בקורס בקמרה אובסקורה, 1990)
