יום השואה בשבילי זה היום הכי חשוב בשנה.
תמיד היה. מילדות.
לא החמצתי רגע לקרוא את כל הספרים בנושא, מיומנה של אנה פרנק ועד ספרין של ק.צטניק.
סיפורי המורה יאנוש קוראצ'ק הקסימו אותי. אהבתי את הטקסים, אהבתי לבכות, אהבתי את הסיפורים, זה הכאיב אבל ריתק.
אבל אף פעם לא ממש שאלתי על משפחתי שלי 
רק כשגדלתי התחלתי להתעניין איך בכלל הגיעה משפחתי מהשטעטל שבפולין, מהעיירות שרואים בסרט על טוביה החולב, לערים כל כך אקזוטיות כמו סלבדור בבאהיה וקוריטיבה שבברזיל. הם כולם היו דוברי אידיש. מה להם ולאינדיוס האלה, הגרינגוס, שדוברים שפה שהם לא שמעו אותה מעולם, לתרבות שרחוקה מהם כמעט כמו שהשמש רחוקה מכדור הארץ, בסוף היקום שמאלה?
תהיתי אבל לא הצלחתי לקבל תשובה מהותית.
סבתא , אמא של אמא, סיפרה לי שהם עזבו הרבה לפני מלחמת העולם השניה, כי חיפשו חיים טובים יותר. במקרה הגיעו לברזיל במקום לאמריקה, משאת נפשם של כל המהגרים היהודים מאירופה. היא לא סיפרה יותר מזה.
אמא שלי סיפרה לי רק אחרי שנפטרו שניהם, שאמא שלה היתה הבחורה הכי יפה בכפר. בלונדינית תכולת עיניים. אבל היא באה ממשפחה פשוטה. משפחת איכרים. סבא , אבא של אמא, היה מבית משכיל ובעל עסקים גדולים. היה להם מכרה פחם גדול והם היו אדוני המקום. משפחתו לא קיבלה את זה שהוא התאהב בנערה היפיפיה הזו, פשוטת העם. בכלל, מי בכלל מתחתן בלי שידוך מתאים? משפחתו אמרה לו שאם הוא נשאר איתה היא מקיאה אותו מתוכה ולא יהיה לו חלק בנכסים המשפחתיים.
בודד וחסר כל הוא לקח את אהובתו היפה והם נדדו עד שהצליחו לעלות לאניה שלקחה אותם לברזיל. האהבה ניצחה. 
לא עוברות הרבה שנים, וכל משפחתם הובלה לאושוויץ. הם היחידים ששרדו. האהבה ניצחה.
גם מרבית משפחתם של סבי וסבתי מצד אבא נמחתה כשרק חלק מהבנים היגרו לברזיל וארה"ב והם שרדו.
לא נשארו אנשים מהמשפחות האלה כדי לספר מה עבר עליהם שם בפולין, בגיטאות ובמחנות ההשמדה.
כואב לי שלא דרשתי לדעת יותר איך עברה עליהם ילדותם, איפה הם חיו, מי היו הוריהם ואחיהם ואחיותיהם… היום כבר אין מי שיספר.
הבוקר גל שלי, אמרה שהיא לא מסוגלת ללכת לבית הספר. טקס יום השואה גורם לה לבכות והיא מרגישה שהיא לא עומדת בזה. אמרתי לה שהיא צריכה להתמודד עם זה. שלבכות זה לא סוף העולם. שמותר לה. שגם אני בוכה כל יום השואה מחדש אפילו שאני כבר לא ילדה. שזה חשוב יותר מכל שיעור בחשבון. היא הלכה.
לא יודעת למה סיפרתי את זה, אבל ככה הרגשתי.
רוצה לסיים במילותיה של חנה סנש "אשרי הגפרור"
אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות.
אשרי הלהבה שבערה בסיתרי לבבות.
אשרי הלבבות שידעו לחדול בכבוד.
אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות.
גלים גבוהים 