הנשיקה ההיא…המצויירת כל כך…
איך?
איך היא מצליחה להרטיב שפתיים יבשות?
איך היא מצליחה להתנחל בלבבות?
איך היא מצליחה לשכך כאב?
איך? איך?
ולמה?
למה היא מתחבאת?
סתיו עכשיו. אני זה גם סתיו.
יש משהו בסתיו שאינו מותיר אותי אדישה. שאינו מאפשר לי לברוח. הסתיו מזמין אותי לרוחות, מזמין לעגמומיותו,
בלוז לסתיו הגדול.
(שלא תבין אותי לא נכון, חלילה. אני מתחבקת עם הסתיו, כאילו היה אהובי)
ובתוך כל הרעש הנורא הזה
בתוך הצעקות
מעורפל ומעורבל אל תוך הכאוס
ניצוץ של רוך ושקט חורך
זוהר, בלבבות.
אכתוב לך כמה מילים שכבר כתבתי,
אשמור לך פינה קטנה בקצה נפשי
אוהב אותך, מבלי דעת
אם אינך-ישנך בתוך תוכי.
לא אוכל לשמור עליך
אני עוד סטאטיסטית במשחק החיים הזה
אבל אהיה שם, ניצבת,
וזרועותיי פרושות לרווחה…
רק איפה לעשות את זה?
בחיים?
כאן?!
בשום מקום? רק בראש? בנפש??
עם זבוב על הקיר?
יא וולי. כמה אופטימיות! 🙂
יום השואה בשבילי זה היום הכי חשוב בשנה.
תמיד היה. מילדות.
לא החמצתי רגע לקרוא את כל הספרים בנושא, מיומנה של אנה פרנק ועד ספרין של ק.צטניק.
סיפורי המורה יאנוש קוראצ'ק הקסימו אותי. אהבתי את הטקסים, אהבתי לבכות, אהבתי את הסיפורים, זה הכאיב אבל ריתק.
אבל אף פעם לא ממש שאלתי על משפחתי שלי 
רק כשגדלתי התחלתי להתעניין איך בכלל הגיעה משפחתי מהשטעטל שבפולין, מהעיירות שרואים בסרט על טוביה החולב, לערים כל כך אקזוטיות כמו סלבדור בבאהיה וקוריטיבה שבברזיל. הם כולם היו דוברי אידיש. מה להם ולאינדיוס האלה, הגרינגוס, שדוברים שפה שהם לא שמעו אותה מעולם, לתרבות שרחוקה מהם כמעט כמו שהשמש רחוקה מכדור הארץ, בסוף היקום שמאלה?
תהיתי אבל לא הצלחתי לקבל תשובה מהותית.
סבתא , אמא של אמא, סיפרה לי שהם עזבו הרבה לפני מלחמת העולם השניה, כי חיפשו חיים טובים יותר. במקרה הגיעו לברזיל במקום לאמריקה, משאת נפשם של כל המהגרים היהודים מאירופה. היא לא סיפרה יותר מזה.
אמא שלי סיפרה לי רק אחרי שנפטרו שניהם, שאמא שלה היתה הבחורה הכי יפה בכפר. בלונדינית תכולת עיניים. אבל היא באה ממשפחה פשוטה. משפחת איכרים. סבא , אבא של אמא, היה מבית משכיל ובעל עסקים גדולים. היה להם מכרה פחם גדול והם היו אדוני המקום. משפחתו לא קיבלה את זה שהוא התאהב בנערה היפיפיה הזו, פשוטת העם. בכלל, מי בכלל מתחתן בלי שידוך מתאים? משפחתו אמרה לו שאם הוא נשאר איתה היא מקיאה אותו מתוכה ולא יהיה לו חלק בנכסים המשפחתיים.
בודד וחסר כל הוא לקח את אהובתו היפה והם נדדו עד שהצליחו לעלות לאניה שלקחה אותם לברזיל. האהבה ניצחה. 
לא עוברות הרבה שנים, וכל משפחתם הובלה לאושוויץ. הם היחידים ששרדו. האהבה ניצחה.
גם מרבית משפחתם של סבי וסבתי מצד אבא נמחתה כשרק חלק מהבנים היגרו לברזיל וארה"ב והם שרדו.
לא נשארו אנשים מהמשפחות האלה כדי לספר מה עבר עליהם שם בפולין, בגיטאות ובמחנות ההשמדה.
כואב לי שלא דרשתי לדעת יותר איך עברה עליהם ילדותם, איפה הם חיו, מי היו הוריהם ואחיהם ואחיותיהם… היום כבר אין מי שיספר.
הבוקר גל שלי, אמרה שהיא לא מסוגלת ללכת לבית הספר. טקס יום השואה גורם לה לבכות והיא מרגישה שהיא לא עומדת בזה. אמרתי לה שהיא צריכה להתמודד עם זה. שלבכות זה לא סוף העולם. שמותר לה. שגם אני בוכה כל יום השואה מחדש אפילו שאני כבר לא ילדה. שזה חשוב יותר מכל שיעור בחשבון. היא הלכה.
לא יודעת למה סיפרתי את זה, אבל ככה הרגשתי.
רוצה לסיים במילותיה של חנה סנש "אשרי הגפרור"
אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות.
אשרי הלהבה שבערה בסיתרי לבבות.
אשרי הלבבות שידעו לחדול בכבוד.
אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות.
לפני שנה קראתי קטע שכתב יאיר לפיד . הוא כתב אותו באזכרה לאחותו מיכל, שנהרגה בתאונת דרכים. קצת שכתבתי אותו.
הוא דיבר אלי כל כך. הוא כל כך גם אני, ואתם. החיים אינם נמשכים
זה לא נכון שהחיים נמשכים. תמיד אומרים את המשפט הזה והוא אף פעם לא נכון.
כשמת לך מישהו, החיים שלך, כמו שהכרת אותם, הסתיימו. המשפחה שלך עדיין שלך, אבל היא אחרת. ההורים שלך אחרים, הסדר שבו אנחנו יושבים סביב השולחן,הדרך שבה את זוכרת את הטיול לסיני, עם האלבום של התמונות המצחיקות שהפך לאלבום זיכרון.זה לא נכון שהחיים נמשכים.
אנשים שואלים אותך שאלה פשוטה כמו "מה שלומך?", ואת יודעת שהם מתכוונים לומר "אנחנו יודעים" או "אנחנו כאן בשבילך". בכל פעם שאת עצובה כולם קופצים כדי לעודד אותך, ואין לך איך לומר להם שאת לא רוצה קבוצת תמיכה, אלא להיות שעה בשקט מתחת לשמיכה.זה לא נכון שהחיים נמשכים.
אפילו את לא ממשיכה להיות כמו שהיית. את ההיא שמתו לה.את ההיא שרואה בטלוויזיה את "חלף עם הרוח" וזוכרת רק עם מי ראית אותו בפעם הראשונה, אז בחדר האוכל, שכבר מזמן הוא סתם מסעדה. את ההיא שאם את צוחקת, אומרים שהתגברת. אם את עסוקה, אומרים שהפנמת. ואם את נעלמת ליותר משבועיים אומרים שהשתגעת.
זה לא נכון שהחיים נמשכים.
אפילו העבר שלך עובר עריכה, בכל פעם שאת מספרת איך התגלגלנו בדשא של מגרש הכדורגל בצחוקים בלתי נשלטים, או כשהתחפשנו בפורים, את מתלבטת אם לקרוא לה אחותי, או אחותי המנוחה, או אחותי זיכרונה לברכה. לפעמים את פשוט מוציאה אותה מהסיפור, כדי למנוע מכולם מבוכה.
פעם שאלתי מישהי מה שלום אחיה, והיא אמרה ששלומו כבר לא איתנו, ובסוף כמובן היתה צריכה להרגיע אותי , אז אמרה שהחיים נמשכים. אבל הם לא. זה לא נכון שהחיים נמשכים. הם נפסקים, ומתחילים מחדש.
אחרת
סרפד אשה מיוחדת במיוחד. אני לא יודעת מי היא. כבר 3 שנים שאני אוהבת אשה וירטואלית, חכמה ורגישה כל כך. אני חושבת עליה תמיד כשאני נגשת לפתוח את הפורום שלי. ותמיד מרגש למצוא עוד משהו ממוחה הקודח.
סרפד ואני אובססיביות. סרפד ואני דומות.
יש לי הרגשה שסרפד יפה. אני לא באמת יכולה לדעת. מי יכול?
הבוקר נכנסתי לפורום, וסרפד הגיבה לכותרת "אין גבול לבושה"..על מה שמעוללים השופטים וההפקה לאנשים מוזרים ברחבי מיניאפוליס ואמריקה בכלל…הכל בגלל האמריקן האיידול הזה… כמה ביזאר, כמה התעללות, כמה אומללות..והיא הביאה תגובה פשוטה, ללא מילים. (וסרפד כל כך אוהבת מילים. הרבה מילים.)
וזה מה שסרפד הביאה הבוקר. ואני עדיין מתרגשת.
תכירו באותה הזדמנות את שרה קלוגר, ותזכרו שראיתם אצלי בבלוג אחרי התוכנית הראשונה!!
http://www.dailymotion.com/video/x102kg_dfj58gj
הבלוג הבא יהיה על הראל סקעת. היום יש כתבה ב"7 לילות" ויוצא ממנה משהו מעט חדש…
הבלוג הבא יהיה על "נולד לרקוד". מ'לשות, מן יצור שטחי חד חד ערכי אני. 
Step inside! Hello! We've the most amazing show
You'll enjoy it all we know
Step inside! Step Inside!
We've got thrills and shocks, supersonic fighting cocks.
Leave your hammers at the box
Come Inside! Come Inside!
Roll up! Roll up! Roll up!
See the show!
Left behind the bars, rows of Bishops' heads in jars
and a bomb inside a car
Spectacular! Spectacular!
If you follow me there's a speciality
Some tears for you to see
Misery, misery,
Roll up! Roll up! Roll up!
See the show!
Next upon the bill in our House of Vaudeville
We've a stripper in a till
What a thrill! What a thrill!
And not content with that, with our hands behind our backs,
We pull Jesus from a hat,
Get into that! Get into that!
Roll up! Roll up! Roll up!
See the show!
………
Welcome back, my friends, to the show that never ends
We're so glad you could attend
Come inside! Come inside!
There behind a glass is a real blade of grass
Be careful as you pass.
Move along! Move along!
Come inside, the show's about to start
Guaranteed to blow your head apart
Rest assured you'll get your money's worth
The greatest show in Heaven, Hell or Earth.
You've got to see the show, it's a dynamo.
You've got to see the show, it's rock and roll ….
Right before your eyes we pull laughter from the skies
And he laughs until he cries, then he dies then he dies
Come inside, the show's about to start
Guaranteed to blow your head apart
You gotta see the show
It's a dynamo
You gotta see the show
It's rock and roll
Soon the Gypsy Queen in a glaze of Vaseline
Will perform on guillotine
What a scene! What a scene!
Next upon the stand will you please extend a hand
to Alexander's Ragtime Band
Roll up! Roll up! Roll up!
See the show!
Performing on a stool we've a sight to make you drool
Seven virgins and a mule
Keep it cool. Keep it cool.
We would like it to be known the exhibits that were shown
were exclusively our own,
All our own. All our own.
Come and see the show! Come and see the show! Come and see the show!
See the show!
(מתוך Karn Evil 9 (שיבוש של Carnival) של אמרסון, לייק ופאלמר)
הבוקר קראתי את הכתבה על טליה סידי. (ותודה לטל).
בינואר 93 אחותי בחרה באותה דרך .
כל ינואר, כל שנה, אני בעצב עמוק שנראה כאילו אין לו סוף.
חייבת לעכל, להבין, לעבד – ועם השנים זה רק מתעצם והולך, אין השלמה. אין מרגוע לנפש.
המון פעמים רציתי לכתוב על אחותי אהובתי. לדבר אל עיניה.
היא נפרדה ממני והיא רק בת 21. הוצאתי ספר מכל המחברות שהיא כתבה. לא פרסמתי. 
היה לה כשרון על. כזה שלא פוגשים בשום מקום כמעט. היא ידעה לתאר בעוצמה חודרת את הכאב הנפשי הזה, שאי אפשר איתו. ילדה/נערה/בחורה צעירה, יפה, מדהימה, וכל כך עצובה.
באזכרה ה7 למותה, כתבתי לה ים של געגוע…
אולי אני אעלה בעצם לכאן את כתביה?
המממ.. יש מצב.
בינתיים טעימה קטנה, שירבוט שלה. כלויתן שמתאבד אל החוף.
ים של געגוע
יודית, כמו שתמיד כינית אותה, כתבה את השיר. ואני לקחתי לי "זכויות" לאהוב אותו אותו כמו שרק את היית יודעת לאהוב שירים. ואני משמיעה לך שירים לפעמים, ומקוה שמרגשת אותך, מקוה …
תמיד ידעתי שיום אחד נשוחח.. ואת כבר בת 29 , אשה יפה שלי..
יכולתי כמעט לראות אותך צוחקת עלי עכשיו.. מניפה את ידך בביטול…
"קשקשנית אחת.. תמיד את נסחפת בפאתוס הזה שלך.. שהוא מיוחד לכשעצמו אבל כבד עלי.."
אני ממש מסרבת זה זמן רב לכתוב עליך ואליך. אנחנו "חיות" במן שקט אוטונומי שלנו… ואין לאף אחד דריסת רגל או עין לתוכו. בואקום הזה שנמצא תמיד ביננו – אין מקום לזרים.
לא סיפרתי עליך יותר ממה שודאי היית מרשה לי – בעצם… אולי לברי…
אופס.. את ודאי אינך מכירה אותו. אישי היקר שפגשתי באינטרנט… עולם חדש אינטרנט. כבר נחסך ממך להכיר את ה"בלגן" הוירטואלי הזה ששוטף את המוחות. גם את גל-שחר שלי, "אחייניתך" הקטנה, וזה כבר באמת מכעיס, לא פגשת מעולם ויותר מכעיס שלא אפשרת לה לפגוש אותך. הייתן ודאי מוקסמות אחת מהשניה. ולו רק ידעת כמה אתן דומות.. וכמה זה לעיתים מצמרר אותי.
לא ממש מתחשק לי לפרוס בפניך את כל מה שקרה כאן בהעדרך- נוכחותך. יותר מכל קשה לי אפילו עכשיו, כשאני כבר משוחחת איתך באות הכתובה, להודות שאני משוחחת עם עצמי באמצעותך.
את, ילדה יפה שלי, סגרת עם עצמך ענין. את בחרת את בחירתך הכל כך סופית עבורי.
וביום הולדתך ה-29, ישבתי לי והתגעגעתי עד כאב. ראיתי אותך אשה. לא יכולתי לראות אותך אם ואשת איש. שמרתי עליך לגמרי בשבילי, ממש רק שלי…
כשדעכה הצעקה הגדולה, כשכבו האורות, יכולתי לגעת באותו פרק בחייך שכל כך היה בלתי נגיש, בלתי מעוכל, בלתי מובן. ההכרה המכאיבה אך משחררת שהיית בעצם נשמה טועה.. שעברה כאן במקרה.. עשתה לה סיבוב שמימי בכנפי הבדולח הזוהרים.. לזמן מוגבל, כמעט פיה מאגדות, הבליחה לה בלילה חשוך אחד בנשמתי שלי, וירתה חץ אחד שפילח את האמת האחת – לך, יפתי אהובתי, לא היה מקום כאן.
ואת ידעת. תמיד ידעת. אנחנו ה"ארציים" האלה כפי שכינית את מרבית האנשים, לא ידענו, לא השכלנו, לא יכולנו ולא רצינו לקבל אותך כפי שהינך. ולא ויתרת. עשית סיבוב מכאיב ביננו, ניסית, באמת ניסית הכל – ולכשהכאב הכריע אותך – פרשת לך.
דעי לך, לוליקה, שכמו שידעת בחייך שאני תמיד אעמוד לצידך, עמדתי לצידך גם במותך.
מעולם לא שפטתי את החלטתך – תמיד חיבקתי אלי אותך, בכיתי איתך את כאבך וחייתי את הוויתך לאחר לכתך.
יש חויות מתסכלות עד כאב בנסיון "להביא את דברך לעולם" – כי תמיד יישאר הספק, תישאר הידיעה כי אין לך, ומעולם לא יהיו לך, דוברים נאמנים ממך לעצמך. רק ניסיתי קצת… מצאתי את עצמי בחוב פתוח – גייסתי את שאריות כוחי ומוחי להביא את כל סובביך לראות את אותה הילה שתמיד ראיתי סביבך.
לא פשוט לומר לעולם "האשה הצעירה הזו חיה בכאב בלתי אפשרי עבורה – אך ראתה טוב יותר מכל אחד מאיתנו – איך באמת עולם ללא כאב יכול להיות קסום ומאיר – ואיך לוקחים גורל לידיים ומחליטים להמשיך הלאה… לעולמות אחרים שאיננו מכירים.. ולהעיז, ולהפרד". לא פשוט לומר – אך מתסכל אף יותר מכך שגם איש לא יבין.
חויתי אותך ללא הרף, השארתי את נוכחותך לידי במשך כל השנה לאחר פרידתנו ההיא – באותו ליל חורף נורא וכאוב של ינואר 1993. דרך יומנך ה"צעיר" ומחברותיך המופלאות עברתי דרכך ואיתך חלקים נרחבים של עולמך. לילה לילה.. במשך ימים רבים.. ישבתי ופיענחתי את כתביך.. העליתי אותם אל המחשב (לחיי דור השימורים וההיי טק) וערכתי אותם לקובץ אחד מעוטר באיורייך, איוריך המצחיקים ומלאי הומור ציני – ילדותי. לו ראית.. אני יכולה לשמוע אותך מתנגנת לי… "היי תמוש- אל תעשי עניין מאין עניין.. יאללה גלגלי הלאה" … ולא הרפיתי, לא יכולתי להרפות, לא רציתי…
יש לי מילה אחת שחופנת בחיקה את כל הגעגועים הבלתי אפשריים האלה שעוברים בי ומתחמקים לי במהירות ולא מרפים לעולם – אהובתי.
( לוליקה בת 18- מתוך תיק עבודות פורטרט שצילמתי בקורס בקמרה אובסקורה, 1990)
לקרוא/לכתוב/לשמוע/להעיר/להאיר/לדבר/לרקוד/לשיר
/להתקלח/להתלב/לאכול/לשתות/לעבוד/לנוח
/להזדיין/לגנוח/לצרוח/ללחוש/להבעיר/לכבות
/להסתיר/לגלות/לערבב/לדלל
/להסיר/להוסיף…
תוסיפו חופשי…
מכתב לבוס שלי.
כי לא היתה ברירה אחרת. ימים של בדידות.
23 דצמבר 2006
כבר כמה ימים שאני מסתובבת בחוסר מנוחה, מוטרדת ולא יודעת איך לסדר את כל מה שעובר בי כך שאוכל לבטא את עצמי. התקשורת שלי עם העולם לא במיטבה.
אתה ודאי שואל למה בכתב? כנראה שכך יותר קל לי. קל יותר לסדר את המילים באופן שאולי אהיה יותר מובנת. קל יותר לומר דברים שבאופן אחר תוך שניות אני אהיה כל כך מוצפת ולא אוכל ודאי לומר דבר.
אורי,
הימים אינם קלים עבורי. מזה זמן רב שאני לא מצליחה להניע תהליך שיהפוך את חיי למשהו ערני, תוסס, פרודוקטיבי. הכול נהיה קשה מדי. כל קושי ולו הקטן ביותר הופך באופן לא מידתי וללא שאוכל בכלל לשלוט בזה לקושי ענק. מאגר הכוחות שלי כמעט ריק. אני מתפקדת על הרמה הבסיסית ביותר וגם זה לא בקלות. יש הגדרות שונות לזה בעולם, אבל אני לא מתיימרת לומר שאני יודעת בוודאות איך המכניזם הזה עובד. אני יכולה רק לתאר אותו במילים. לפעמים אפילו נוצרת אשליה ש"הכל בסדר" וישנה איזו התרוממות, נבנה מעט כוח שמצליח להניע עוד תהליך של עשייה, של תפקוד איכותי יותר, של פעולות שמסייעות להרגיש טוב יותר, נחוץ יותר, אבל זה לא תמיד כך.
לפני מספר חודשים עברה עלי תקופה של חרדות שהביטויים הפיזיים שלה היו חריפים והצלחתי לאגור כוחות כדי לטפל, חלקית לפחות. הטיפול התרופתי הופסק על ידי כשחשתי טוב יותר. אולי מוקדם מדי. עם הזמן חלה שחיקה נוספת בכוחותיי ופעולות פשוטות ויומיומיות הופכות לעיתים לנטל בלתי נסבל. אני מרגישה בתקופה האחרונה שזה הגיע לשיא מסוים, של שקיעה, חוסר כוח, חוסר אנרגיה. היכולת לתפקד באופן טוב ואפילו לעשות משהו לטובת עצמי הפכה למוגבלת.
יש כאלה שקוראים לזה דיכאון.
אני רק יודעת שאין לי שליטה על זה. שזה בא ממקומות עלומים שנסתרת ממני הבינה להבין איך זה בדיוק פועל. ולא שלא ניסיתי להבין. ולא שלא ניסיתי לעזור לעצמי. כשהכוחות עוזבים אותך – אין אפילו אותם כדי ל"גייס" עוד כוחות כדי לצאת מזה. לא תמיד זה גם כל כך פשוט.
השינה טרופה, התעוררויות רבות וכשמגיע הבוקר אני מרגישה שאין לי כבר כוח להתניע עוד יום של תפקוד מלא. כל הזמן אני מרגישה עייפות נוראית. חוסר אנרגיה מוחלט.
כל כך רציתי לשפר את מצבי הגופני הירוד, לדאוג לו, לעשות ספורט, אבל כל מאמץ נגמר בתשישות מוחלטת. בלי סוף אמרתי לעצמי – עכשיו את קמה ועושה הכול כדי לצאת מזה. אני כל כך רוצה להרגיש אחרת, וכל כך מרגישה שזה לא ממש בשליטתי.
ברור שרפיון כזה ותשישות כזו משפיעים על יכולתי לתפקד בעבודה. זו לא בחירה שלי, ואני לא אדם עצלן. אני פשוט לא מרגישה בפוקוס. מתפקדת ברמות אנרגיה הכי נמוכות שיש, ולא מצליחה ליזום, לייצר דברים חדשים ובעלי משמעות. הכול על תחזוקת מינימום באש נמוכה, כדי לשרוד, כדי להצליח לעבור עוד יום, כדי לשמור על גחלת של נורמאליות, כדי להרגיש נחוצה בכלל.
אני יכולה לשבת ולכתוב עכשיו מגילות שלמות ומרגישה כמעט מגוחך שאני כותבת את כל זה. אבל אולי זו גם דרך להתמודד ולא לטאטא שוב ושוב במילים נבובות מתחת לשטיח מה שבאמת מתרחש בעולמי.
בימים הקרובים כנראה שאשוב לטיפול תרופתי, מתוך תקווה ששינוי כימי יוכל לשנע קצת אנרגיות, לצאת מהמצב הזה.
היו ימים ששקלתי לוותר ולעזוב את העבודה. הרגשתי תסכול כל כך גדול שאיני תורמת מספיק, שכבר לא מעריכים אותי יותר כי אין על מה. רציתי להיות בבית עבור גל שלי ולעשות reset של הכול. הרגשתי שכבר אין לי כוח. אפילו להסביר את עצמי כבר לא נותר כוח. מצאתי את עצמי מתפללת לנס ש"יעיר" אותי.
מעט הגיון שעומד לרשותי מבהיר לי ש"לשבור את הכלים" ולנטוש ירסק אותי לגמרי וזו גם אינה הדרך לצאת מהמצוקה. האמירות של אישי וחברים "לקחת את עצמי בידיים" ו"לקבל החלטות" ו"לעשות" נשמעות נהדר ליום אחד ואח"כ הכול מתמוסס. אני פשוט לא מוצאת את הכוחות. זה עמוק וחזק ממני. ברור לי שחייב לבוא כאן מהלך של ריפוי, של שינוי ואני מנסה לגלות את הדרך.
במישורים האישיים קיבלתי החלטה כבר השבוע לגייס את הידע המקצועי שקיים להתמודדות עם מצב דכאוני. בין אם זה תרופות ובין אם זה שיחות וייעוץ תזונתי. אני מקווה שתוך זמן לא ארוך אני אוכל לגייס כוחות ואנרגיה להתמודד טוב יותר עם שאר האספקטים של חיי – ובעיקר עבודה ותפקוד יומיומי בביתי.
אתה בטח אומר לעצמך – אבל למה זה צריך לעניין אותי, ואתה צודק. לכולנו יש בעיות ואתה המעסיק שלי ולא הפסיכולוג, ואתה צודק.
אני מנסה לחשוב בקול רם, כאן איתך. איך ניתן לשנות את זה באספקט הרלבנטי לנו – התפקוד שלי בחברה והיכולת שלי לתרום לה. אני יודעת שאתה מנהל של חברה ושיש לך המון נושאים להתמודד איתם ואני אבין אם יהיה תמוה בעיניך שאני משתפת אותך בכל זה. אני רק מאמינה גם שיש לך באופן ספציפי את היכולת לסייע בלייצר איתי מסגרת, גם אם זמנית, שתוכל להלום את מאגרי האנרגיה שעומדים לרשותי כדי לעמוד על הרגליים ולתפקד באופן מלא ויצרני – במקום לוותר ולנטוש. ברור לי שצריכה להבנות מסגרת מובנית, בצעדים לא גדולים, שמאפשרים התמודדות. אני זקוקה למסגרת יותר מנחה, ובזה אני מאמינה שאתה יכול לעזור. תוכנית עבודה לטווחים קצרים וברורים יכולה להיות יעילה. איך בדיוק צריכה להתנהל מסגרת מונחית כזו אני עוד לא ממש יודעת. באינטואיציה אני חשה שזה יכול ליצור סביבה יותר תומכת שמאפשרת תפקוד יותר יעיל, וכשהמטרות שנקבעות הן ברות ביצוע והשגה – תהיה אפשרות להתקדם הלאה ולא להרגיש מוצפת מדי וחסרת כוחות לתפקד. גם אם זה מצריך פגישה קבועה על בסיס שבועי ויותר מכך, שבה אדווח לך על ביצוע, קשיים וכו'. ההנחיה שלך יכולה מאד לעזור.
חשבתי על אופציה זמנית (מאמינה שזה לטווח קצר) שבה אוכל לפחות כפעמיים בשבוע להגיע בצהריים לקראת החזרה מבית הספר לבית. בשאר הימים אוכל להיעזר במשפחה וחברים בישוב. אני יכולה לבצע עבודה מהבית בזמן הזה, או לחלופין נפחית שכר לזמן מוגבל אם זה לא נראה לך. אני בעצם מנסה לחשוב בקול רם איתך – לא ממש יודעת מה הפתרון הנכון, גם אם הוא לטווח קצר מאד. מאד כואב לי להיות במצב הזה, אבל זו אינה בחירה שלי.
רציתי שתדע שאני מאד מעריכה ומוקירה את הסובלנות שגילית כלפיי וכואב לי שטרם הצלחתי להצדיק אותה באופן מספק.
אני אקבל כל החלטה שלך ומצטערת באמת על העומס הנוסף שמפילה עליך.
איזה יופי, עוד כל היום לפני…
פתחתי בלוג ואין לי מילה אחת חשובה לומר.
אז מה עושים עכשיו?
גלים גבוהים 
